קינות לזכר יהודים תחת בני דת הישמעאלים

בס"ד

"קינות" לזכר יהודים תחת בני דת הישמעאלים

מלוקט ומעובד על  ידי ניסן רצלב-כ"ץ

קינאנה, סאפיה, ראיחנה, יוסף הנגיד, ועוד אלפי אלפים... בני קורייזה, חייבר, ופאדאק, ואחיי בני תימן, סוריה, צפון אפריקה, ומצריים, ועוד מאות רבות ששמותיהם נחרטו רק עם אל.... גם "על אלה אני בוכיה...."

'רצוני לגרש אתכם'

קם המשוגעא, נביא השקר, ואמר לחייליו: "אל היהודים!" כשהגיעו אליהם, אמר אותו הרודן ליושבי בית המדרש: "אם תקבלו על עצמכם את חוקי האיסלאם - תינצלו. דעו לכם כי כל העולם כולו שייך לי - וברצוני לגרש אתכם מארץ זו."ב

---------------

'אבותינו, חכמים וצדיקים היו'

אותו המשוגע הכריח את היהודים להתאסף בשוק ואיים: "התאסלמו! או שתיענשו כמו רבים וחזקים מכם לפניכם!"

פעם אחר פעם - בבית המדרש ובבית הכנסת, בשוק ובמבצר - להצעה ואיומי המשוגע, ענו היהודים בשלילה, באומרם: "לא ולא. נלך אנו בדרכי אבותינו, שהרי חכמים וצדיקים מאיתנו היו."ג

---------------

'לעולם לא נוותר על מצוות תורתינו הקדושה!'

באו אחיי ונזכור את תחנוני שבט יהודי אחד, בני נדיר, בפני אותו רודן ישמעאלי משוגע, שלא יישפך דמם. הקהילה גורשה, ועיני הצוררים נדהמו לראות את היהודים עוקרים ולוקחים את מזוזות ביתם.ד

ועוד נזכור את בני קורייזה הגיבורים, אשר עמדו במצור חמש ועשרים יום.

אמר קעב, נשיא שבט הקורייזה, לאנשי עמו שבמבצר הנצור: "אפשר לציית לאותו איש וללכת בדרכיו ולהיות בטוחים!"

ענה לו העם: "לעולם לא נוותר על מצוות התורה, ולא נחליפן באחרות!"

ענה להם: "אפשר להרוג את ילדינו ונשותינו, ולצאת אל המשוגע וחבורתו בחרבות שלופות. ואם נמות בקרב לא נשאיר יתומים אשר יסבלו בידי האויב."

ענה לו העם: "וכי נהרוג את המסכנים הללו? מה שווים לנו חיינו בלעדיהם!"

ענה להם: "הלילה ערב שבת. ייתכן והמשוגע חושב שלא נתקוף בשבת. אולי נפתיע?"

ענה לו עמו: "וכי מחללי שבת אנחנו?"

אוי מה היה לנו, בני קורייזה! לא יכלו יותר וחייבים היו לוותר, וירדו מהמבצר לתוך ידי האכזר.

תעלות חפרו אנשי אותו המשוגע, ממש בלב השוק שנשתתק. העמידו את אנשי קורייזה בקבוצות ליד המקום. ובסייף כרתו את ראשיהם, קבוצה אחר קבוצה. נפלו הגופות לתוך התעלות. וקעב ביניהם.

שבע מאות, ויש אומרים תשע, גברים יהודים מצאו את מותם שם, בשוק של בני קורייזה. והנשים והילדים מבני קורייזה הקדושים - לשפחות ועבדים נלקחו ונמכרו. וכל רכושם לבוז.ה

---------------

שפחה, ולא כופרת בדת ישראל!

ובואו נזכור את ראיחנה, אחת מבנות קורייזה, אשר האכזר והמשוגע חטף ללוותו. העדיפה היא להישאר יהודיה ושפחה, מאשר להמיר את דתה ועמה באלה של הרודן. 

"הלא טוב יותר לי וטוב יותר לך," כך אמרה, "אם אשאר בת ישראל!" היא ענתה למשוגע בגבורה.

ועוד אישה יהודייה – כלה חדשה וחסודה – אשר המשוגע לקח גם היא לשפחה. הלא היא סאפיה, אשת קינאנה, ראש שבטי חייבאר.

כאשר בנות דודה של סאפיה ראו גופות בני עמם מוטלים על הארץ, יללו הן ועטרו ראשן עפר ואפר. "הסירו את השדים הללו מעליי!" שאג המשוגע, אך את סאפייה שמר קרוב אליו עצמו.ג

אוי מה היה לנו!

---------------

עינוהו! פקד האכזר

אחר כך בא קינאנה, חתנה של סאפיה. מובא כבול בפני האכזר: "עינוהו עד אשר יגלה היכן נסתרו אוצרות היהודים!" פקד המשוגע ההוא. הציתו הרשעים אש מעל לבו של קינאנה, וכמו חנינא בן טרדיון, לא ולא יצאה נשמתו. עד אשר פקד שוב המשוגע – "כרות את ראשו!" ותו לא.

אחד-אחד נפלו, ונכנעו, ונשחטו, ונשרפו, ונחנקו יהודי חצי האי ערב בפני המשוגע וחייליו.

עד אשר פקד הרשע על עמו: "להרוג לאבד ולהשמיד את כל היהודים, מנער ועד זקן, אנשים, נשים וטף – כי את דת המלך הם לא עושים!"ג

---------------

בכל מקום אליו הגיע סייף הישמעאלים, שם באו הרג והרס על היהודים.  בתי כנסת ובתי מדרשות ובתי יהודים רבים נחרבו במצוות המלכים האכזרים - במצריים, ובסוריה, ובתימן.

פקודות שמד בלשון הערבי פקדו קהילות יהודיות רבות, ולא נשכח אותם לעד. תימן – שניים, בבל – שניים, ומרוקו – שלוש פעמים.

------------------

הנגיד הנצלב

בעשור השני לאחר מות המשוגע, קם מלך ממשיך ואידריס הראשון שמו. בהכנעת מורוקו לדת הישמעאלים הוא החריב קהילות קדושות שלמות בלי להותיר אבן על אבן, וגם לא אחד מעיר ושניים ממשפחה.

ולא שם הפסיק ההרג. מאות שנים אחר מכן, בכל מדינות צפון אפריקה תחת שלטון דת הישמעאלים, הקהילות הנבנות מחדש עוד פעם נחרבו בידי אלמוהאדים אכזרים. בידי בני ישראל הבחירה הבלתי אפשרית: חלל דת אבותיכם או למות בכדי לקדשו.

בשנת ה'רכ"ו ישמעאלים בהמוניהם טבחו באלפי בני ישראל בעיר פאס. השרידים המוצלים מאש - רק אחד-עשרה במספר. תאוות הדם לא שקקה בין בני ישמעאל, ועוד המשיכו מסע הרצח לערים רבות במערב הערבי.

ובין השנים ה'תרכ"ה וה'תרמ"א יתר על שלוש מאות בני ישראל נפלו תחת חרב דת המשוגע בעיר מרקש הגדולה. לפניכן, נפלו מאות מאחינו היקרים לשליט רוצח הנודע, עלי בורזי פאשה, במדינת לוב הקרובה. וגם באלג'יר טבחו תומכי דת הישמעאלים בבני ישראלים הרחמנים, בשנים ה'תקס"ו, וה'תקע"ו, וה'תקצ"א.

ותא שמע, מה אירע ליוסף הנגיד הגדול, על אף שהיה הווזיר לשליטי גרנדה שבספרד. הוא נצלב בידי המון ישמעאלי בשנת ד'תתכ"ז. וכי לא די במוות משונה זה, מיהרו הרוצחים לרובע היהודי, והרסוהו ושרפוהו.

מניין ההרוגים ביום אחד, חמשת אלפים קדושים, ושללם לבוז.

וכי העין תפסיק לדמוע על הדם הספוג באדמת אנדלוסיה הרחוקה?

------------------

עלילת דם מביא דם בארץ המן

וכי נמכרו עמי להשמיד להרוג ולאבד ביום אחד בחודש הראשון, הוא חודש ניסן[ו]. העלילו עלילה, בני המן הרשע, שיהודי העיר משהד לעגו לדתם, בקריאתם לכלב בשם האימאם[ז].

באש העלו בתי הכנסת של העיר בפרס, כשברחוב תקפו ורצחו וחמסו ואנסו. ושבע בנות ישראל, ילדות טהורות, נלקחו ונעלמו ונהיו לשפחות.

ל"ו צדיקים נגדעו באותו יום נורא, מתוך מאה משפחה, כארבע מאות נשמה. 

מנער ועד זקן, טף ונשים, אוי, עם מרדכי, מה היה גורלם?

כשלוש מאות משפחות, משפחה ומשפחה, אנסו הפרסים לקבל את דתם. ולא, ראשיהם ייכרתו, וילדיהם לרשעים יימסרו.

במסירות נפש עילאית, בסביבה קנאית, שמרו יהודי משהד על גחלת ומנהג. דבקותם וסבלם יספרו לדורות עולם.

-------------------

ישראל בסוף תימן – ישמע האל את זעקתו

אסמעיל שם השליט אשר שילח את חילותיו לכל ישובי ישראל ברחבי ממלכתו וציוה: הביאו לפניי את ראשי העם כבולים בשלשלאות. הציע להם ההצעה הידועה: לבוא בברית דת הישמעאלים משסירבו, ציווה "להוקיע אותם ערומים נגד השמש שלושה ימים, אולי יפחדו ויתפתו... ולא רצו להתפתות להמיר דתם. ויאסרום בכבלי ברזל ויכלאום תחת הארץ במקום אפל חשך וצלמות מקום סרוח מקום צחנה ובאשה, והיו שם שלושה חדשים."[ח]

ולא די בזה. ראש הקהילה רבי שלמה ג'מל, נרצח בידי המלך הנרגז והנפחד.

ולא די בזה. הגלה את ראשי העם לאי בים סוף ואת יתר העם כלא במבצרים.

ולא די בזה. גזירות שונות ומשונות, ידועות כגזירות העטרות, הוטלו על אחינו בני תימן על מנת להשפיל כבוד ישראל ואלוהיו.

תחת איסמעיל הגיע אחר, אחמד אבן חסן אל-מהדי שמו, שהלך בדרכי המשוגע הנודע, ואת תימן מיהודים ביקש לטהר. גזר הוא על היהודים לנדוד ולנוע, אל מדבר נידח וצחיח. מגיפות, רעב וצמא היו מנת חלקם, ושליש מיהודי תימן לא חזרו מגלות מוזע. ביניהם ספרי תורה חיים, רבנים ונשיאים, וגם ספרי תורה נישאים, כתבי קודש וקודשי תפילה – כולם קבורים במדבר מוזע.

ולא די בזה. אַיֵּה היתומים הרכים? ילדים יהודים נחטפו והוכרחו לקבל את דת האויב. לא אחת זה אירע, ולא שתיים. והיו היתומים למשרתי האדונים מבין בני הישמעאלים.

ומי שעזר להסתיר את האוצר, הלא גם הוא נאסר ונגרר אל אמונת הנבער. ואם לא, למוות נמסר.

כך נפלו גדולים וקטנים, כל הקהילה הקדושה מסרה את נפשה, על מנת להציל את בת עינה – הילדים היתומים מאב ואם.

אויה, איה הילדים הרכים?

איכה נפלו גיבורים ואיכה נפלו קטנים. אל נקמות ה', הופיע. 

[לגרסה להורדה לחץ כאן]

---

א. מוחמד, מייסד האיסלאם, ע"פ הגדרת הרמב"ם.

ב. מבוסס על מקור בסיסי של דת האיסלאם, ליקוטי מאמרים ומעשים של מוחמד (ספר אהאדית') "סחיח בוכארי" (כרך 4, ספר 53, אמרה מס' 392).

ג. על פי "סיראת ראסול אללה", הספר הביוגרפי הראשון והמקובל ביותר בעולם המוסלמי שמתאר את תולדות מוחמד. נכתב בערך 80 שנה לאחר מותו, ושוכתב  מחדש בערך 200 שנה לאחר מותו של מוחמד.

ד. כנ"ל

ה. כנ"ל. הדו-שיח בין קעב לאנשי עירו נרשם במקור.

ג. על פי "סיראת ראסול אללה", הספר הביוגרפי הראשון והמקובל ביותר בעולם המוסלמי שמתאר את תולדות מוחמד. נכתב בערך 80 שנה לאחר מותו, ושוכתב  מחדש בערך 200 שנה לאחר מותו של מוחמד.

ג. על פי "סיראת ראסול אללה", הספר הביוגרפי הראשון והמקובל ביותר בעולם המוסלמי שמתאר את תולדות מוחמד. נכתב בערך 80 שנה לאחר מותו, ושוכתב  מחדש בערך 200 שנה לאחר מותו של מוחמד.

[ו]  ה'תקצ"ט

[ז]  חוסיין

[ח]  "קורות ישראל בתימן" מאת חיים חבשוש. ספונות. ב, עמ' רנד

Chacham, Rasha, Tam, and She'eino Yode'a Lishol

An original Pesach story by Nissan Ratzlav-Katz  

 

"Ai, ai, ai," the beshtreimeled Rebbe sighed as he closed his eyes in what appeared to be intense concentration.   

 

His family and a few select guests of the Rebbe's Seder waited in anticipation for the Rebbe to speak, awaited his Chassidic discourse on the allegorical Four Sons of the Haggadah.    

 

After a few, long minutes, the Rebbe's eyes flew open. "Der chochem, vaws zogt er?" the Rebbe asked, translating into Yiddish the opening of the paragraph of the Wise Son. "The chochem," the Rebbe continued, "asks about the laws and labors, about the whys and wherefores that HaKodesh Boruch Hu has commanded us to do. The chochem - pay attention - mentions Der Aybershter in his question, and he wants to know about HaShem's mitzvehs."   

 

Just as the gathered guests and family members were beginning to be drawn in to the Rebbe's explanation, expecting a bit deeper exegesis, perhaps, but captivated nonetheless, there was a bang on the table from the far end, opposite the Rebbe. All heads whipped around - who could so interrupt the Rebbe? After a split-second of uncomprehending silence, all heads whipped back to look at the head of the table. Then, another split-second delay, and again looks shot towards the far end of the table. There, opposite the Rebbe, like a mirror image, sat... the Rebbe.  

 

"Maybe he's got a twin?" one guest suggested.   

 

But the family members were too much in shock, so it appeared to be something far more unusual than an identical twin. The Rebbe - that is, the first one, the one at the head of the table - just looked at his counterpart with a complacent grin.   

 

The 'far-end Rebbe' spoke suddenly, talking directly to the Rebbe opposite him, "Nu? What is all this?" he demanded, "Why do you even bother? Does it look like your brilliant mind should be used to address these fools? Why waste it on tedious explanations - and even those thrown like pearls before swine?"   

 

Before the assembled Seder guests could assimilate what was being said, what was happening, yet another 'Rebbe', also identical to the first two, came into the room, carrying a chair. He pulled it up and placed it in between two of the Rebbe's sons, seated along the right side of the long table. The sons looked at the 'third Rebbe', back at the 'first Rebbe' and back at the one between them.   

 

 "Hiya, boyess!" the 'third Rebbe' said and, smiling broadly, grabbed his sons around the shoulders and squeezed. Looking up and seeing the 'first Rebbe' and the 'far-end Rebbe', he exclaimed in perplexed shock, pointing a shaking finger back and forth between the Rebbes, "Vaws - iz - dos!?"   

 

In reply, there was suddenly a very loud yawn from across the table. There, seated slumped back in his chair, was yet another identical Rebbe. He looked slowly at the 'third Rebbe', shrugged his shoulders and said, "Don't worry about it. Another trick of some kind. Who cares?"   

 

None of the guests could move. Fright, curiosity and confusion paralyzed them all. The Rebbe's family members, while more mobile, still remained in their places, waiting to see what would happen next.   

 

The Rebbe's wife stood up and asked, "Which of you is the real Rebbe?"  

 

The Rebbe at the head of the table stood up and said, "We all are, mein tayere. But as I see this is a bit confusing for us all...." He turned to the other 'Rebbes' and said, "Gentlemen, would you please join me in the study?"   

 

The four Rebbes, who were one Rebbe, got up from their places and followed the 'first Rebbe' into a side room, lined with books.   

 

As soon as the Rebbes disappeared into the room, the guests and the Rebbe's family members seated around the table began talking all at once, sometimes shouting, sometimes crying. No one had any ideas what as to what was happening, or why, but all agreed it was a miraculous event.   

 

As the noise level climbed and more and more guests were out of their seats, gesticulating, shouting, pacing, the Rebbe's study door opened with a loud, sudden click.   

 

Into the ensuing silence, walked one, lone Rebbe. His white beard flowing like the white kittel he wore, the Rebbe quickly, silently crossed through the room and sat again at the head of the table. Picking up the Haggadah, the Rebbe began flipping through the pages, as if he were about to continue from where he stopped.   

 

"Excuse me, Tateh," the youngest son of the Rebbe, aged 10, asked tentatively, "where are all the other Tatehs?"   

 

All eyes focused on the Rebbe.   

 

"Well, we came to a negotiated agreement," the Rebbe said, looking at his son. "The Rasha Rebbe agreed only to come when the Apathetic, Unquestioning Rebbe is taking up too much of my time, to try and get him motivated, even if not for the best of reasons. The Apathetic Rebbe agreed to come only when the Rasha Rebbe is asking questions that he doesn't really want the answers to, rather when he is simply being contrary for the sake of argument or out of fear. A little apathy there would tone Rasha Rebbe down a bit. The Tam Rebbe agreed to come only if and when the Chochem Rebbe forgets to enjoy the wonder of the mitzvehs, as is, without detailed explanations. And the Chochem agreed to come in the event that the Tam Rebbe is so taken by the superficial splendor, he forgets to learn about what he is seeing and why."  

 

Looking now from face to face at the Seder, the Rebbe said, "You see, we are all partially all of the Four Sons. Sometimes they fight, but the real baalhabayis over his own soul forces them to work together, in balance."  

 

"Nu? Any questions?" he asked.